למה שולחן העבודה שלנו לעולם לא יישאר ריק (וזה בסדר) - על ניהול עצמי וניהול זמן

אחת המתנות הגדולות שאפשר להעניק למנהלים כיום היא שינוי הפרדיגמה: לא, אתה לא תספיק הכל. לא היום, לא השבוע, וגם לא בחודש הקרוב. וזה לא כישלון – זו פשוט המציאות.

כיועצים, אנחנו פוגשים מנהלים שחיים בתחושת מרדף תמידי – אחרי משימות, אחר עובדים, אחרי יעדים, ובסוף גם אחרי עצמם. אבל אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול: מה אם השולחן המלא הוא לא בעיה, אלא עובדה שצריך ללמוד לחיות איתה?

Good enough is the new perfect

אחת מדרכי ההתמודדות היא שינוי הציפייה שהדברים צריכים להיות “מושלמים”. תודעת “Good Enough”, המושאלת מעולם פיתוח התוכנה, מתייחסת להוצאת גרסה ראשונית של מוצר או פתרון – גם אם היא לא מושלמת – מתוך כוונה לשפר ולעדכן אותה תוך כדי תנועה. זו גישה שמקדמת עשייה, למידה מתמשכת ושיפור הדרגתי, במקום להמתין לגרסה מושלמת שעשויה לא להגיע לעולם.

אז אם ברור שלא נוכל לעשות הכל, כל הזמן, חשוב עוד יותר לוודא שאנו עוסקים במהות, בדברים שחשובים באמת ומשרתים את מטרותינו.

אלו טכניקות/ כלים עומדים לרשותנו לניהול עצמי אפקטיבי ?

1.נשאל את עצמנו שאלות של הכוונה כמו: “אם הייתי עוזב/ת את המשרד באמצע יום העבודה במפתיע, אילו משימות הייתי בדיעבד שמח/ה לדעת שהספקתי?”, ונקדיש עשר דקות של תכנון שקט בתחילת כל יום עוד לפני שפותחים מיילים או צוללים לוואטסאפ, נעצור לרגע. נתכנן את היום לפי סדרי עדיפויות אמיתיים, לא לפי מה שהכי דחוף למישהו אחר.

2.על "חוקי פרקינסון" שמעתם? הנטיה הטבעית של אדם להגדיל את כמות הזמן שישיקיע בביצוע משימה מסויימת, עד למיצוי הזמן שעומד לרשותו לביצועה. טימותי פרייס מדגים בספרו כיצד העבודה מתרחבת ככל שמוקצה לה יותר זמן ומכאן שכדאי לצמצם דדליינים למשימות ולישיבות.

3. חלק בלתי נפרד מניהול עצמי הוא להבין שהגוף שלנו הוא לא רובוט. סטרס מתמשך מייצר קורטיזון, שמחליש את הגוף והנפש. מה מפחית את רמת הקורטיזול שמופרש? פעילות גופנית מאוזנת, תרגול נשימות ארוכות ומינדפולנס, חשיפה לשמש בצורה מאוזנת, ומנוחה למוח ולמחשבות – האזנה קצרה למוזיקה, עצימת עיניים למספר דקות, או הליכה קצרה מחוץ למשרד. דווקא הרגעים האלה, שנראים “קטנים”, הם אלו שמאפשרים חידוד מחשבתי ורגיעה אמיתית. נסו לקיים לעיתים פגישות בהליכה קצרה בחוץ. זה משפר את זרימת הדם והחשיבה ומכניס אנרגיה חדשה לשיחה.

ניהול עצמי הוא לא מאבק יומיומי נגד הזמן – הוא בחירה יומיומית איפה כן להיות.

השלמה עם העובדה שהשולחן לא יהיה ריק – היא לא ויתור, אלא ההתחלה של מנהיגות רגועה, מדויקת, ואפקטיבית יותר.